ערוך לפי סדר הא’-ב’: (ולאחר מכן Abc)
הערה: חלק מהכותרות כפולות לטובת תפעול תקין של האינדקס. זו אינה טעות.
אגזוז:
אגזוז הוא למעשה צנרת הפליטה של הרכב. מקורה של המילה אגזוז מאנגלית Exhaust system “מערכת פליטה”.
בעברית אגזוז נקרא גם בשמות שכמעט ולא שומעים, כמו “משתיק” או “עמם”. לעומתם יותר מצוי השם “צינור פליטה”.
תפקידה של מערכת הפליטה הוא למעשה לפלוט ממנוע הרכב את הגזים השרופים שנוצרו בתהליך השריפה. להפחית זיהום אוויר, להפחית גזים רעילים שיכנסו לרכב, להוציא את כל הגזים הרעילים אל מחוץ לרכב, אל האוויר הפתוח ובמקביל להשתיק את הרעש החזק שנוצר מתהליך השריפה.
אגזוז-לחץ:
“אגזוז לחץ” הוא כינוי עממי ולא ממש מונח מקצועי. בדרך כלל מתכוונים למערכת פליטה ששונתה או הוחלפה במערכת ספורטיבית, במטרה לשנות את זרימת גזי הפליטה, לשפר ביצועים במקרים מסוימים ובעיקר - להפיק צליל חזק וספורטיבי יותר.
מערכת פליטה ספורטיבית יכולה להיות בנויה מצנרת בקוטר שונה, משתיקי קול שונים או רכיבים אחרים שמפחיתים את ההתנגדות לזרימת גזי הפליטה. עם זאת, החלפת אגזוז לבדה לא הופכת רכב משפחתי למכונית מרוץ, ובחלק מהמקרים שינוי לא מתאים אפילו עלול לפגוע בביצועים.
חשוב לדעת ששינויים במערכת הפליטה עלולים להיות לא חוקיים לשימוש בכביש ציבורי, במיוחד כאשר הם גורמים לרעש חריג, משנים רכיבים הקשורים לזיהום האוויר או אינם עומדים בדרישות הרישוי. רכב כזה עלול להיכשל בטסט ואף לקבל הורדה מהכביש.
ובקצרה - אם המטרה הייתה לקבל עוד 50 כוחות סוס ורק השכנים קיבלו עוד 50 דציבלים - כנראה שהשיפור הצליח רק חלקית.
אגן-שמן:
אגן שמן (באנגלית: Oil Pan או Oil Sump) הוא מכל הנמצא בחלקו התחתון של המנוע ומשמש כמאגר של שמן המנוע. הוא מוכר מאוד גם בשם קרטר.
כאשר המנוע פועל, משאבת השמן שואבת שמן מהאגן ומזרימה אותו אל חלקי המנוע הזקוקים לסיכה. לאחר שהשמן עובר במנוע הוא חוזר בכוח הכבידה אל האגן ומשם נשאב שוב למחזור הסיכה.
אגן השמן עשוי בדרך כלל מפלדה או מאלומיניום ומחובר לתחתית המנוע באמצעות ברגים. האטימה בינו לבין המנוע מתבצעת, בהתאם לתכנון המנוע, באמצעות אטם ייעודי או חומר אטימה. בתחתית האגן נמצא בדרך כלל בורג ריקון שמן, שדרכו מרוקנים את השמן בעת החלפתו.
בתוך האגן נמצא פתח היניקה של משאבת השמן, המצויד בדרך כלל במסננת שתפקידה למנוע מחלקיקים גדולים להגיע למשאבה. בחלק מהמנועים האגן כולל גם מחיצות שנועדו לצמצם את תנועת השמן ולסייע בשמירת אספקת שמן תקינה בזמן האצה, בלימה ופניות.
מכיוון שאגן השמן נמצא בחלק נמוך של המנוע, הוא חשוף יחסית לפגיעות מאבנים, מדרכות ומכשולים. פגיעה חזקה עלולה לעקם או לסדוק אותו ולגרום לנזילת שמן. נזילה יכולה להופיע גם באזור האטימה שבין האגן למנוע או סביב בורג הריקון.
אין לבלבל בין אגן שמן המנוע לבין אגן שמן גיר, הקיים בתיבות הילוכים מסוימות ומשמש כחלק ממערכת שמן תיבת ההילוכים.
טיפ: ראיתם שמן על הקרטר? זה עדיין לא אומר שהוא עצמו נוזל. שמן ממקום גבוה יותר במנוע יכול לזלוג כלפי מטה ולהצטבר דווקא על אגן השמן, ולכן כדאי לאתר את מקור הנזילה לפני שמחליפים אטמים.
אגן-שמן-גיר:
אגן שמן גיר (באנגלית: Transmission Oil Pan) הוא מכל המותקן בחלקה התחתון של תיבת הילוכים אוטומטית או בתיבות מסוגים מסוימים, ומשמש כמאגר לחלק משמן הגיר.
בתיבות שבהן קיים אגן שמן, השמן נאסף בו ומשם נשאב על ידי משאבת השמן של התיבה ומוזרם לרכיבים הזקוקים לשימון, לקירור ולהפעלת המערכות ההידראוליות שבתיבה.
בתוך האגן נמצאים לעיתים מגנטים, שתפקידם ללכוד חלקיקי מתכת הנוצרים משחיקה. בתיבות מסוימות נמצא בסמוך אליו גם פילטר שמן גיר, ולכן החלפת הפילטר עשויה לדרוש את פירוק האגן.
האגן אטום לתיבת ההילוכים באמצעות אטם ייעודי או חומר אטימה, בהתאם לתכנון היצרן. בחלק מהתיבות קיים בו בורג ריקון שמאפשר לרוקן חלק משמן הגיר בלי לפרק את האגן, ובאחרות אין בורג כזה.
בעת פירוק האגן ניתן לבחון את כמות וסוג המשקעים שהצטברו בו ולנקות את האגן והמגנטים. שכבה עדינה של חומר מתכתי על המגנטים יכולה להיות תוצאה רגילה של שחיקה, בעוד שבבים גדולים או חתיכות מתכת עלולים להעיד על בעיה פנימית בתיבה.
לא בכל תיבת הילוכים קיים אגן שמן נפרד, ולכן מבנה הטיפול, אופן הריקון והחלפת הפילטר משתנים בין תיבות ויש לפעול לפי הוראות היצרן.
טיפ: כבר פירקתם אגן גיר לצורך טיפול? זו ההזדמנות לנקות גם את המגנטים ולבדוק מה הצטבר בתחתית. לפעמים האגן מספר לא מעט על מה שקורה בתוך התיבה.
אובדן-להלכה:
אובדן להלכה, המכונה גם אובדן גמור להלכה, הוא מצב שבו רכב ניזוק באופן משמעותי, אך בניגוד לטוטאל לוס, הוא אינו בהכרח יוצא לצמיתות משימוש ויכול במקרים המתאימים להיות מתוקן ולחזור לכביש.
כאשר שיעור הנזק לרכב מגיע לרמה משמעותית ביחס לשוויו, חברת הביטוח עשויה, בהתאם לנסיבות ולהערכת שמאי הרכב, לפצות את המבוטח כאילו מדובר באובדן מלא במקום לתקן את הרכב. כאשר הנזק מגיע ל-60% ומעלה משווי הרכב, מדובר בדרך כלל באובדן גמור, המכונה גם טוטאל לוס.
המשמעות החשובה לרוכש רכב משומש היא שרכב שהוגדר בעבר כאובדן להלכה עשוי להימצא שוב על הכביש לאחר שתוקן. לכן עצם העובדה שהרכב נוסע ונראה תקין אינה מספרת מה הייתה חומרת הפגיעה המקורית או כיצד בוצע התיקון.
לפני רכישת רכב שעבר אובדן להלכה חשוב לברר מה נפגע, אילו חלקים הוחלפו או תוקנו, מי ביצע את התיקון ומה הייתה השפעת הנזק על שלדת הרכב ומערכות הבטיחות. מומלץ לעיין גם בדוח השמאי ובתיעוד התיקון, ככל שהם זמינים.
טיפ: רכב אובדן להלכה לא חייב להיות רכב גרוע, אבל גם לא קונים אותו עם עיניים עצומות ותקווה שיהיה בסדר. במקרה הזה, העבר של הרכב חשוב כמעט כמו ההווה שלו.
אוברול-למנוע:
אוברול למנוע (באנגלית: Overhaul) הוא שיפוץ יסודי של המנוע, שבמסגרתו מפרקים אותו באופן חלקי או מלא, בודקים את מצבו ומחליפים או משפצים רכיבים שנשחקו או נפגעו.
בהתאם למצב המנוע, האוברול יכול לכלול טיפול בראש המנוע, בוכנות וטבעות בוכנה (רינגים), מיסבים, שסתומים, אטמים, מחזירי שמן ורכיבים נוספים. במקרים מסוימים מבצעים גם עבודות חריטה ועיבוד לחלקי המנוע.
אוברול עושים בדרך כלל כאשר קיימת שחיקה פנימית משמעותית או נזק במנוע, למשל צריכת שמן חריגה, קומפרסיה נמוכה או נזק מכני שמצדיק שיפוץ במקום החלפת המנוע כולו.
אוברול שנעשה בצורה מקצועית יכול להחזיר מנוע למצב עבודה מצוין ולהאריך משמעותית את חייו, אבל התוצאה תלויה במצב המנוע, באיכות החלקים ובעיקר במי שהחזיק את המפתח בזמן השיפוץ.
אופסט:
אופסט (באנגלית: Offset), הוא נתון בג’נט שמתאר את המרחק בין קו האמצע של החישוק לבין משטח החיבור שלו לנאבה. האופסט נמדד במילימטרים ומסומן בדרך כלל באותיות ET ולאחריהן מספר, למשל ET45.
באופסט חיובי, משטח החיבור לנאבה נמצא לכיוון הצד החיצוני של הג’נט. ככל שהאופסט החיובי גדול יותר, הגלגל יושב בדרך כלל פנימה יותר ביחס לרכב. אופסט נמוך יותר גורם בדרך כלל לגלגל לבלוט החוצה יותר.
שינוי באופסט אינו עניין עיצובי בלבד. הוא משנה את מיקום הגלגל ביחס למתלה, למרכב ולרכיבי ההיגוי, ועלול לגרום לחיכוך, לשנות עומסים על חלקים שונים ולהשפיע על התנהגות הרכב.
לכן כאשר מחליפים ג’נטים, לא מספיק לבדוק שהקוטר מתאים ושהברגים מסתדרים. צריך לוודא שגם רוחב הג’נט, מרווח הברגים, הקדח המרכזי והאופסט מתאימים לנתוני הרכב.
דוגמה: אם לרכב מיועד ג’נט עם ET45 ומרכיבים ג’נט זהה ברוחבו עם ET35, משטח החיבור זז ב-10 מ"מ ביחס לקו האמצע ולכן הגלגל יבלוט החוצה בכ-10 מ"מ יותר.
טיפ: ג’נט שנכנס על הברגים הוא לא בהכרח ג’נט שמתאים לרכב. גם נעל בשתי מידות פחות יכולה להיכנס אם מתעקשים, וזה עדיין לא הופך אותה למידה הנכונה.
אוקטן:
אוקטן הוא מדד שמציין את העמידות של בנזין בפני הצתה עצמית ונקישות במנוע. בישראל נפוצים בעיקר בנזין 95 ובנזין 98, כאשר המספר מציין את דירוג האוקטן של הדלק.
יש נטייה לחשוב שאוקטן גבוה יותר פירושו דלק “חזק” או איכותי יותר, ושאם נמלא 98 במקום 95 הרכב פתאום יגלה כוחות סוס שהוא הסתיר מאיתנו כל השנים. בפועל זה לא עובד ככה.
כל מנוע מתוכנן לעבוד עם דירוג אוקטן מסוים. מנועים מסוימים, בעיקר כאלה שפועלים ביחס דחיסה גבוה או בתנאים אחרים שמגבירים את הסיכון לנקישות, עשויים לדרוש דלק בעל אוקטן גבוה יותר. לכן חשוב להשתמש לפחות בדירוג האוקטן שהיצרן דורש.
שימוש באוקטן גבוה יותר מהנדרש בדרך כלל לא ייתן יתרון משמעותי במנוע שלא תוכנן להפיק ממנו תועלת. לעומת זאת, שימוש באוקטן נמוך מדרישת היצרן עלול לגרום לנקישות, לפגיעה בביצועים ובמקרים מסוימים גם לנזק לאורך זמן.
ברכבי דיזל לא משתמשים בדירוג אוקטן, אלא במדד אחר שנקרא “מספר צטאן”.
אוריאה:
אוריאה לרכב, המוכרת גם בשם AdBlue, היא נוזל שמשמש ברכבי דיזל מודרניים להפחתת זיהום האוויר. חשוב להדגיש: האוריאה אינה תוסף דלק, לא מערבבים אותה עם הסולר ויש לה מיכל נפרד משלה.
האוריאה משמשת במערכת שנקראת SCR, שתפקידה להפחית את כמות תחמוצות החנקן (NOx) שנפלטות ממנוע הדיזל. במהלך פעולת המנוע מוזרקת כמות מדודה של נוזל האוריאה אל מערכת הפליטה, ובאמצעות תהליך כימי היא מסייעת להפוך את תחמוצות החנקן בעיקר לחנקן ולאדי מים.
צריכת האוריאה משתנה מרכב לרכב ותלויה בין היתר בתכנון המערכת ובאופי השימוש ברכב. לכן אין כלל של “ממלאים בכל כך וכך תדלוקים”. ברכבים רבים מיכל האוריאה מספיק לאלפי קילומטרים, וכשהמפלס יורד הרכב יתריע על כך בלוח המחוונים.
חשוב לא להתעלם מההתראה: ברכבים רבים, אם האוריאה תיגמר לחלוטין, לאחר כיבוי המנוע מערכת הרכב עלולה למנוע התנעה נוספת עד למילוי הנוזל.
ועוד משהו חשוב: למרות שיש לה פתח מילוי משלה, אל תתבלבלו בינה לבין הסולר. אוריאה במיכל הדלק היא דרך יקרה במיוחד ללמוד את ההבדל.
אזורי-קריסה:
אזורי קריסה (באנגלית: Crumple Zones) הם אזורים במרכב שתוכננו להתעוות ולהתקמט בצורה מבוקרת בזמן תאונה, כדי לספוג חלק מאנרגיית הפגיעה ולהפחית את הכוחות המועברים לתא הנוסעים.
אזורי הקריסה נמצאים בעיקר בחלקו הקדמי והאחורי של הרכב. בניגוד לתא הנוסעים, שאותו מתכננים בדרך כלל להיות קשיח ככל האפשר ולשמור על מרחב המחיה של הנוסעים, אזורי הקריסה דווקא אמורים להתעוות בזמן פגיעה.
לכן רכב שחזיתו התקמטה בצורה משמעותית בתאונה אינו בהכרח רכב “חלש”. לעיתים ההתעוותות היא בדיוק מה שתוכנן לקרות. במקום שכל אנרגיית ההתנגשות תועבר בבת אחת אל הנוסעים, חלק ממנה מנוצל לעיוות מבוקר של מבנה הרכב.
אזורי הקריסה מתוכננים לעבוד כחלק ממכלול מערכות הבטיחות של הרכב, יחד עם חגורות הבטיחות, כריות האוויר והמבנה המחוזק של תא הנוסעים.
לאחר תאונה משמעותית, העובדה שחלק פח חיצוני תוקן או הוחלף אינה מספיקה כדי לקבוע שמבנה הרכב חזר למצבו המקורי. פגיעה באזור מבני דורשת בדיקה ותיקון מתאימים, משום שעיוות או תיקון לא תקין עלולים להשפיע על האופן שבו המרכב יתנהג בתאונה נוספת.
טיפ: הרכב התקמט בתאונה? לא כל קמט צריך גיהוץ. לפעמים הוא עשה בדיוק את השליחות שלשמה שלחו אותו לעולם.
אטם-מכסה-שסתומים:
אטם מכסה שסתומים הוא אטם שנמצא בין מכסה השסתומים לבין ראש המנוע, ותפקידו למנוע משמן המנוע שנמצא בחלקו העליון של הראש לדלוף החוצה.
האטם עשוי בדרך כלל מגומי או מחומר גמיש אחר שעמיד לחום ולשמן, אבל עם השנים והחום הרב של המנוע הוא עלול להתייבש, להתקשות ולאבד מיכולת האטימה שלו.
כאשר האטם כבר לא במיטבו, בדרך כלל נראה “הזעת שמן” מסביב למכסה או נזילה ממשית. בחלק מהמנועים השמן יכול להגיע גם לבארות הפלאגים ולגרום לבעיות הצתה, ובמקרים אחרים הוא עלול לטפטף על חלקים חמים ולגרום לריח של שמן שרוף.
טיפ: אם רואים שמן מסביב למכסה, כדאי קודם לנקות את האזור ולעקוב אחרי מקור הנזילה. שמן יודע לטייל יפה על המנוע, ולא כל כתם ליד המכסה אומר בהכרח שהאטם אשם.
בהחלפת האטם חשוב לנקות היטב את משטחי האטימה ולהדק את ברגי המכסה לפי הסדר והמומנט שקבע היצרן. הידוק חזק יותר לא נותן “יותר אטימה” - לפעמים הוא רק נותן עוד תקלה.
אטם-סעפת-יניקה:
אטם סעפת היניקה נמצא בין סעפת היניקה לבין ראש המנוע, ותפקידו לאטום את החיבור ביניהם ולמנוע כניסה של אוויר למנוע שלא דרך המסלול המתוכנן.
כאשר האטם מתייבש, נסדק או מאבד מהאטימה שלו, המנוע עלול לשאוב “אוויר לא מדוד” דרך אזור החיבור. מחשב הרכב לא תמיד מצליח לפצות על האוויר הנוסף, והתוצאה יכולה להיות סל"ד לא יציב, רעידות בסרק, ירידה בביצועים, עלייה בצריכת הדלק או הדלקת נורת מנוע. לעיתים יופיעו גם קודי תקלה המעידים על תערובת ענייה.
בחלק מהמנועים עוברים באזור סעפת היניקה גם מעברי נוזל קירור, ולכן מבנה האטם והתסמינים במקרה של תקלה משתנים מרכב לרכב.
טיפ: אם מפרקים את סעפת היניקה לצורך תיקון אחר, כדאי לבדוק את הוראות היצרן לגבי האטמים. במקרים רבים לא מומלץ להרכיב בחזרה אטם ישן שכבר נלחץ והתקשה - אטם חדש עולה הרבה פחות מפירוק חוזר במוסך של כל הסעפת.
ובהרכבה, כמו בהרבה אטמים במנוע, “לחזק שיהיה בטוח” הוא לא מומנט הידוק. מהדקים לפי הסדר והמומנט שקבע היצרן.
אטם-ראש-מנוע:
אטם ראש מנוע הוא אטם שנמצא בין בלוק המנוע לבין ראש המנוע. למרות שמדובר בחלק שלא רואים מבחוץ, יש לו תפקיד חשוב מאוד: לאטום את תאי הבעירה ובמקביל לשמור על ההפרדה בין מעברי שמן המנוע ונוזל הקירור.
כאשר אטם ראש המנוע נפגע או נפרץ, עלולה להיווצר בריחה של לחץ מתאי הבעירה, חדירה של נוזל קירור לצילינדרים, ערבוב בין שמן המנוע לנוזל הקירור או דליפה החוצה. התסמינים משתנים בהתאם למקום שבו האטם נפגע ויכולים לכלול התחממות של המנוע, איבוד נוזל קירור, עשן לבן חריג מהאגזוז או לחץ חריג במערכת הקירור.
חשוב להבדיל בין אטם ראש מנוע לבין ראש המנוע עצמו. כשאומרים “הלך ראש מנוע”, לפעמים הבעיה היא למעשה באטם הראש בלבד. במקרים אחרים, במיוחד לאחר התחממות חריגה, עלול להיגרם גם עיוות או נזק לראש המנוע עצמו - וזה כבר סיפור אחר, ובדרך כלל גם חשבון אחר.
החלפת אטם ראש מנוע היא עבודה מורכבת יחסית, מכיוון שכדי להגיע אליו צריך לפרק את ראש המנוע. במהלך התיקון חשוב לבדוק גם את מצב ראש המנוע ואת משטחי האטימה, ולא להסתפק בהחלפת האטם בלבד אם נגרם נזק נוסף.
טיפ: אם המנוע מתחמם או שנוזל הקירור נעלם שוב ושוב בלי נזילה חיצונית ברורה, אל תסתפקו במילוי נוסף. צריך לאתר את הסיבה. בדיקת לחץ למערכת הקירור ובדיקה לנוכחות גזי פליטה בנוזל הקירור הן בין הבדיקות שיכולות לסייע באבחון.
ועוד משהו: משקע בהיר דמוי “טחינה” מתחת לפקק מילוי השמן יכול לעורר חשד לערבוב שמן ונוזל קירור, אבל הוא לא הוכחה בפני עצמו לאטם ראש תקול. לפעמים משקע כזה נוצר גם מלחות, במיוחד ברכב שנוסע הרבה נסיעות קצרות.
אִי-אֶס-פִּי:
אי-אס-פי:
ראה בקרת יציבות.
אִי-וִי:
אי-וי
ראה “EV” - רכב חשמלי המונע באמצעות מנוע חשמלי וסוללה.
איזון-גלגלים:
איזון גלגלים (באנגלית: Wheel Balancing) הוא פעולה שמטרתה לאזן את חלוקת המשקל סביב הגלגל והצמיג, כך שהמכלול יסתובב בצורה חלקה ככל האפשר גם במהירות גבוהה.
גם גלגל וצמיג שנראים עגולים ותקינים לחלוטין אינם בהכרח מאוזנים באופן מושלם. הבדלים קטנים במשקל בין אזורים שונים בצמיג ובג’נט עלולים לגרום לכך שבזמן הסיבוב צד מסוים של הגלגל יפעיל כוח גדול יותר מהאחרים.
את האיזון מבצעים באמצעות מכונת איזון, שמסובבת את הגלגל ומזהה היכן וכמה משקל יש להוסיף. לאחר המדידה מתקינים על הג’נט משקולות איזון קטנות במקומות שקבעה המכונה.
חוסר איזון מורגש בדרך כלל כרעידות שמופיעות או מתחזקות בטווחי מהירות מסוימים. כאשר מדובר בגלגלים הקדמיים, הרעידות עשויות להיות מורגשות במיוחד בהגה, ואילו חוסר איזון בגלגלים האחוריים עשוי להיות מורגש יותר במרכב או במושב. עם זאת, רעידות בזמן נסיעה יכולות להיגרם גם מצמיג פגום, ג’נט עקום, חלקי מתלה או היגוי שחוקים וסיבות נוספות.
מקובל לבדוק איזון לאחר הרכבת צמיג חדש על ג’נט, לאחר תיקון או פירוק של צמיג, או כאשר מופיעות רעידות שמתאימות לחוסר איזון. גם אובדן של אחת ממשקולות האיזון עלול לגרום לגלגל שהיה מאוזן לצאת מאיזון.
חשוב להבדיל בין איזון גלגלים לבין כיוון פרונט. איזון עוסק בחלוקת המשקל של הגלגל והצמיג בזמן שהם מסתובבים, ואילו כיוון פרונט עוסק בזוויות שבהן הגלגלים עומדים ביחס לרכב ולכביש. לכן כיוון פרונט אינו פותר חוסר איזון, ואיזון גלגלים אינו מתקן זוויות גלגלים שגויות.
טיפ: אם הרכב מתחיל לתת לכם פשט חדש ב"חילוץ עצמות" דווקא במהירות מסוימת, איזון גלגלים הוא אחד החשודים הראשונים - אבל לא היחיד. לפני שמאשימים את המשקולות, כדאי לוודא שהגלגל עצמו באמת תקין.
אֵיי-אִי-בִּי:
איי-אי-בי
ראה “בלימה אוטונומית” - מערכת המסוגלת לבלום את הרכב באופן אוטומטי כאשר היא מזהה סכנת התנגשות.
אֵיי-בִּי-אֵס:
איי-בי-אס
ראה “ABS” - מערכת למניעת נעילת גלגלים בזמן בלימה.
אֵיי-דִי-אֵיי-אֵס:
איי-די-איי-אס
ראה “ADAS” - מערכות מתקדמות לסיוע לנהג.
אֵיי-סִי-סִי:
איי-סי-סי
ראה “בקרת שיוט אדפטיבית” - מערכת בקרת שיוט המתאימה את מהירות הרכב לתנועה שלפניו.
אֵייץ’-בִּי-אֵיי:
אייץ-בי-איי
ראה “HBA” - מערכת לשליטה אוטומטית באורות הגבוהים.
אימובילייזר:
אימובילייזר (באנגלית: Immobilizer), או בעברית “משבת מנוע”, הוא אמצעי מיגון אלקטרוני שמונע את הפעלת המנוע באמצעות מפתח שאינו מזוהה על ידי הרכב.
ברוב המערכות נמצא במפתח או בשלט שבב קטן שנקרא “טרנספונדר”. כשמנסים להתניע, מערכת האימובילייזר בודקת אם הקוד שבמפתח מתאים לקוד שהרכב מכיר. אם המפתח מזוהה - הרכב מאפשר את ההתנעה. אם לא, המערכת משביתה רכיב חיוני להפעלת המנוע ומונעת את גניבת הרכב באמצעות מפתח לא מתאים.
האימובילייזר שונה מקודן, שבו הנהג נדרש להקיש קוד, ומ"עלוקה", שהיא אמצעי מיגון נוסף שמותקן ברכב.
טיפ: אם הרכב מסרב להניע ומופיעה בלוח המחוונים נורית של מפתח או מערכת אבטחה, נסו קודם את המפתח הרזרבי, אם יש. אם איתו הרכב מניע, קיבלתם רמז די טוב לאן להמשיך לחפש.
בקיצור, העובדה שהמפתח נכנס לסוויץ’ לא מספיקה - גם הרכב צריך להכיר אותו.
אינג’קטורים:
אינגקטורים
אינג’קטורים (Injectors) הם מזרקי הדלק של המנוע.
להרחבה - ראה “מזרקים”.
אינוורטר:
אינוורטר (באנגלית: Inverter) הוא רכיב מרכזי במערכת ההנעה של רכב היברידי או חשמלי, שתפקידו לנהל ולהמיר את החשמל בין סוללת המתח הגבוה לבין המנוע החשמלי.
סוללת המתח הגבוה מספקת זרם ישר (DC), בעוד מנועי ההנעה החשמליים הנפוצים ברכב פועלים באמצעות זרם חילופין (AC). בזמן שהמנוע החשמלי מניע את הרכב, האינוורטר ממיר את הזרם הישר מהסוללה לזרם חילופין ומבקר אותו כך שהמנוע יקבל בדיוק את הכוח הנדרש.
האינוורטר אינו רק מתג של “חשמל או אין חשמל”. באמצעות שליטה במתח, בזרם ובתדר החשמלי הוא מאפשר למערכת לשלוט במהירות ובמומנט של המנוע החשמלי בהתאם ללחיצה על דוושת התאוצה ולתנאי הנסיעה.
בזמן בלימה רגנרטיבית התהליך פועל בכיוון ההפוך. המנוע החשמלי משמש כגנרטור ומייצר חשמל בזרם חילופין, והאינוורטר מאפשר להמיר ולנהל את האנרגיה כך שניתן יהיה להחזיר אותה לסוללת המתח הגבוה.
בחלק מהרכבים האינוורטר נמצא בתוך מכלול המכונה לעיתים Power Control Unit, הכולל גם ממירי מתח ורכיבים אלקטרוניים נוספים. אחד מהם עשוי להיות ממיר DC-DC, שממיר את המתח הגבוה של המערכת למתח נמוך המתאים למערכת ה-12 וולט ולמצבר הרגיל של הרכב. לכן לא כל רכיב שנמצא בתוך “יחידת האינוורטר” הוא למעשה האינוורטר עצמו.
האינוורטר עובד עם זרמים גבוהים ומייצר חום רב, ולכן הוא זקוק לקירור. ברכבים רבים קיימת מערכת קירור ייעודית לאינוורטר ולרכיבים החשמליים, הכוללת נוזל קירור ומשאבת אינוורטר. בחלק מהרכבים מדובר במעגל נפרד ממערכת הקירור של מנוע הבעירה.
תקלה באינוורטר או במערכת הקירור שלו עלולה לגרום לנורת אזהרה, להגבלת כוח ההנעה, להשבתת המערכת ההיברידית או החשמלית ובמקרים מסוימים לכך שהרכב לא יוכל להמשיך בנסיעה. לכן כאשר מתקבלת תקלה הקשורה לאינוורטר, חשוב לבדוק גם את מערכת הקירור שלו ולא להסיק מיד שהאינוורטר עצמו התקלקל.
זהירות: האינוורטר מחובר למערכת מתח גבוה שעלולה להיות מסוכנת גם כאשר הרכב אינו מונע. אין לפתוח, לפרק או לטפל ברכיבי מתח גבוה ללא הכשרה וציוד מתאימים.
טיפ: האינוורטר הוא המתורגמן שבין הסוללה למנוע החשמלי. אחד מדבר DC, השני AC, והוא דואג שהם יבינו אחד את השני בלי שתצטרכו ללמוד חשמל על בשרכם.
אינטרקולר:
אינטרקולר (באנגלית: Intercooler) הוא מחליף חום שתפקידו לקרר את האוויר הדחוס לפני כניסתו למנוע. הוא נפוץ בעיקר במנועים המצוידים בטורבו או במגדש מסוג אחר.
כאשר הטורבו דוחס את האוויר, טמפרטורת האוויר עולה. אוויר חם פחות צפוף מאוויר קר, ולכן קירור האוויר לאחר הדחיסה מאפשר להכניס למנוע מסת אוויר גדולה יותר באותו נפח ומסייע לפעולה יעילה ויציבה של המנוע.
האינטרקולר נמצא במסלול האוויר שבין יציאת המדחס של הטורבו לבין סעפת היניקה. במערכות נפוצות האוויר הדחוס עובר בצנרת מהטורבו אל האינטרקולר, מתקרר בתוכו ומשם ממשיך דרך צנרת נוספת לכיוון המנוע.
קיימים אינטרקולרים שמקוררים באמצעות זרימת האוויר החיצוני, המכונים Air-to-Air, ומערכות שבהן קירור האוויר נעשה באמצעות מעגל נוזל, המכונות Air-to-Water. מבנה המערכת ומיקום האינטרקולר משתנים בין כלי רכב.
דליפה באינטרקולר, בצינורות או בחיבורים של מערכת הגדישה עלולה לגרום לבריחת אוויר דחוס ולירידה בביצועי המנוע. במקרים מסוימים יכולים להופיע גם רעשי נשיפה או שריקה, נורת תקלה או תקלות הקשורות ללחץ הגדישה.
מעט שמנוניות בתוך צנרת הגדישה אינה מעידה בהכרח על טורבו תקול, משום שאדי שמן ממערכת אוורור בית הארכובה עשויים להגיע למערכת היניקה. לעומת זאת, הצטברות חריגה של שמן מצריכה בירור.
טיפ: האינטרקולר הוא המזגן של האוויר שנכנס למנוע - רק שבמקום להתווכח אם 22 מעלות זה קר מדי, המנוע פשוט מעדיף לקבל כמה שיותר אוויר צפוף.
אִי-סִי-אוֹ:
אי-סי-או
ראה “ECO” - מצב נהיגה חסכוני שנועד לסייע בהפחתת צריכת הדלק.
אִי-פִּי-אֶס:
אי-פי-אס:
ראה הגה כוח.
אִי-פִּי-בִּי:
אי-פי-בי
ראה “EPB” - מערכת בלם חניה (בלם יד) חשמלי.
אִי-פִּי-סִי:
אי-פי-סי
ראה “EPC” - מערכת בקרה אלקטרונית על פעולת המנוע והמצערת.
אישור-בלמים:
אישור בלמים הוא אישור על תקינות מערכת הבלמים, שנדרש בישראל לרכב שמלאו לו 15 שנים, כתנאי לביצוע מבחן הרישוי השנתי (“טסט”).
את האישור מקבלים לאחר בדיקת מערכת הבלמים במוסך מורשה. מטרת הבדיקה היא לוודא שמערכת הבלימה ברכב תקינה ובטוחה לפני שהרכב ניגש לטסט.
הדרישה ממשיכה גם כאשר הרכב הופך בהמשך ל"רכב מיושן", וכן קיימת דרישה לאישור תקינות מערכת הבלמים גם לרכב אספנות.
טיפ: אם הרכב שלכם כבר הגיע לגיל המתאים, אל תחכו להגיע למכון הרישוי כדי לגלות שחסר האישור. עושים את הבדיקה במוסך מורשה לפני הטסט ומגיעים מוכנים - יש מספיק סיבות אחרות לעמוד בתור פעמיים.
אֶל-דִי-דָאבֶּליוּ:
אל-די-דאבליו
ראה “LDW” - מערכת התרעה על סטייה מנתיב הנסיעה.
אלטרנטור:
אלטרנטור, או בעברית “מחולל”, הוא למעשה גנרטור שמייצר חשמל בזמן שהמנוע פועל. הוא מונע בדרך כלל באמצעות רצועת האביזרים של המנוע והופך את האנרגיה המכאנית שמגיעה מהמנוע לאנרגיה חשמלית.
תפקידו של האלטרנטור הוא לספק חשמל למערכות הרכב בזמן שהמנוע פועל - אורות, מחשבי הרכב, מערכת המיזוג, מערכות השמע ושאר צרכני החשמל - ובמקביל לטעון את המצבר.
כאשר האלטרנטור אינו טוען כראוי, הרכב ממשיך לפעול לזמן מסוים באמצעות החשמל שנותר במצבר, אבל בסופו של דבר המצבר יתרוקן והרכב יכבה. בין הסימנים האפשריים לתקלה ניתן למצוא נורת טעינה בלוח המחוונים, אורות שנחלשים, תקלות חשמל שונות או מצבר שמתרוקן שוב ושוב.
טיפ: אם המצבר מתרוקן זמן קצר לאחר שהוחלף, אל תמהרו להאשים שוב את המצבר. כדאי לבדוק את מערכת הטעינה. בעזרת מולטימטר אפשר לבצע בדיקה ראשונית של המתח במצבר כשהמנוע כבוי וכשהוא פועל, אבל ערכי הטעינה התקינים משתנים בין מערכות ורכבים מודרניים ולא תמיד נכון לצפות למספר קבוע.
בקיצור: המצבר נותן לרכב את החשמל כדי להתחיל את היום, האלטרנטור דואג שלא ייגמר לו באמצע.
אם החלפתם מצבר והוא שוב התרוקן אחרי זמן קצר, לפני שקונים עוד אחד כדאי לבדוק אם האלטרנטור בכלל עושה את החלק שלו בעסקה.
אמברקס:
ראה “בלם יד” - מערכת המשמשת לקיבוע הרכב כשהוא חונה.
אנדברקס:
ראה “בלם יד” - מערכת המשמשת לקיבוע הרכב כשהוא חונה.
אֵס-אַר-אֵס:
אס-אר-אס
ראה “SRS” - מערכת כריות האוויר ואמצעי הריסון המשלימים ברכב.
אֵס-יוּ-וִי:
אס-יו-וי
ראה “SUV” - רכב במרכב פנאי-שטח.
אֵף-סִי-אֵיי:
אף-סי-איי
ראה “בלימה אוטונומית” - מערכת בלימה אוטונומית למניעת התנגשויות או להפחתת חומרתן.
אקטואטור-בלמים:
אקטואטור בלמים (באנגלית: Brake Actuator) הוא מכלול שמתרגם פקודה ממערכת הבקרה לפעולה במערכת הבלמים. בהתאם לסוג הרכב והמערכת, הוא עשוי לשלוט בלחץ ההידראולי שמופעל על הבלמים ולהשתתף בפעולת מערכות כמו ABS, בקרת יציבות ומערכות בלימה מתקדמות.
המונח נפוץ במיוחד ברכבים היברידיים וחשמליים, שבהם מערכת הבלימה עשויה להיות מורכבת יותר ממערכת הידראולית רגילה. ברכבים כאלה האקטואטור יכול להשתתף בתיאום בין בלימה רגנרטיבית, שמבוצעת באמצעות מערכת ההנעה החשמלית, לבין בלמי החיכוך הרגילים בגלגלים.
בחלק מהדגמים האקטואטור משולב במכלול הכולל גם משאבה חשמלית, שסתומים, חיישני לחץ ולעיתים מצבר לחץ. המבנה המדויק משתנה מאוד בין יצרנים ודגמים, ולכן “אקטואטור בלמים” אינו בהכרח חלק יחיד וזהה בכל רכב.
תקלה באקטואטור עלולה לגרום להדלקת נורות אזהרה של מערכת הבלמים, ABS או בקרת היציבות, לשינוי בתחושת דוושת הבלם ולעיתים לפעולה תכופה או חריגה של המשאבה. אבחון התקלה דורש קריאת קודי תקלה ובדיקת המערכת בהתאם לדגם הרכב.
טיפ: אקטואטור הבלמים הוא מסוג החלקים שעושים המון מאחורי הקלעים כדי שאתם תוכלו לעשות דבר פשוט מאוד מלפנים - ללחוץ על הדוושה ולצפות שהרכב יעצור.
ארבע-על-ארבע:
ראה הנעה כפולה.
ארמברקס:
ראה “בלם יד” - מערכת המשמשת לקיבוע הרכב כשהוא חונה.
בוכנה:
בוכנה היא רכיב גלילי שנע מעלה ומטה בתוך צילינדר המנוע. במנוע בעירה פנימית היא משתתפת בתהליך שבו הלחץ שנוצר משריפת תערובת האוויר והדלק הופך בסופו של דבר לתנועה סיבובית שמניעה את הרכב.
הבוכנה מחוברת באמצעות פין בוכנה לטלטל, והטלטל מחובר לגל הארכובה. כאשר לחץ הגזים דוחף את הבוכנה כלפי מטה, התנועה מועברת דרך הטלטל לגל הארכובה וגורמת לו להסתובב.
סביב הבוכנה מותקנות טבעות בוכנה, המכונות גם רינגים. תפקידן בין היתר לאטום את המרווח שבין הבוכנה לדופן הצילינדר, לשמור על לחץ הדחיסה ולסייע בבקרת כמות השמן שנשארת על דפנות הצילינדר.
הבוכנות פועלות בתנאים של חום, לחץ ומהירות גבוהים מאוד. בלאי בבוכנה, בטבעות או בדופן הצילינדר עלול להתבטא בין היתר בירידה בקומפרסיה, בצריכת שמן מוגברת, בעשן מהפליטה או בירידה בביצועי המנוע. עם זאת, תסמינים כאלה יכולים להיגרם גם מתקלות אחרות ולכן נדרש אבחון לפני שקובעים שהבעיה בבוכנות.
טיפ: כשאומרים שמנוע “אוכל שמן”, הרינגים בהחלט יכולים להיות חשודים, אבל הם לא החשודים היחידים. לפני שפותחים מנוע בגלל משפט בחניון, כדאי לתת לאבחון לעבוד קצת יותר קשה מהשמועות.
בולם-זעזועים:
בולם זעזועים הוא חלק מ"מערכת המתלים" של הרכב. תפקידו לרסן את תנועת “קפיץ המתלה” ולשמור את הגלגל במגע יציב ככל האפשר עם הכביש.
כשעוברים על בור, פס האטה או מהמורה, קפיץ המתלה מאפשר לגלגל לנוע מעלה ומטה בהתאם לפני הדרך וסופג חלק מהזעזוע. אלא שקפיץ מטבעו ממשיך להתכווץ ולהיפתח גם לאחר המכה. כאן נכנס לתמונה בולם הזעזועים, שמרסן את התנועה ומונע מהרכב להמשיך להתנדנד ולקפץ אחרי כל מהמורה.
לבולם הזעזועים יש השפעה לא רק על נוחות הנסיעה, אלא גם על אחיזת הכביש, היציבות והבלימה. בולם שחוק עלול לגרום לרכב להתנדנד יותר מהרגיל, לצלול בצורה מוגזמת בבלימה, להרגיש פחות יציב בפניות ובכביש משובש ואף לגרום לשחיקה לא אחידה של הצמיגים.
נזילת שמן משמעותית מגוף הבולם יכולה להעיד על בולם תקול. סימנים נוספים יכולים להיות רעשים, קפיצות מוגזמות של הרכב או שינוי מורגש בהתנהגות המתלים.
טיפ: השיטה המוכרת של לחיצה על פינת הרכב ובדיקה אם הוא ממשיך להתנדנד יכולה לתת רמז לבולם חלש מאוד, אבל היא לא מספיקה כדי לקבוע שהבולם תקול. אם יש נזילה, רעשים או שינוי בהתנהגות הרכב, כדאי לבדוק את מערכת המתלים בצורה מסודרת.
ואין מספר קסם שבו חייבים להחליף בולמים. אורך החיים שלהם תלוי ברכב, באיכות הבולמים, בתנאי הדרך ובאופי השימוש. בכבישים מסוימים בארץ, הבולמים מקבלים מספיק הזדמנויות להוכיח את עצמם, והוראות להחליף את עצמם…
בוקסה:
בוקסה (באנגלית: Bushing) היא רכיב גמיש, בדרך כלל עשוי גומי או שילוב של גומי ומתכת, המשמש לחיבור בין חלקים במערכות שונות ברכב תוך מתן אפשרות לתנועה מבוקרת ובידוד של רעידות, זעזועים ורעשים.
בוקסות נפוצות במיוחד במערכת המתלה. לדוגמה, בזרוע מתלה מותקנות בדרך כלל בוקסות בנקודות החיבור לשלדה או לתת-שלדה. הן מאפשרות לזרוע לנוע במידה הנדרשת במהלך עבודת המתלה, מבלי ליצור חיבור מתכתי קשיח לחלוטין.
עם הזמן הגומי בבוקסה עלול להתייבש, להיסדק, להיקרע או להיפרד מהשרוול המתכתי. בוקסה שחוקה עלולה לגרום לנקישות, חופש במתלה, תחושת היגוי פחות מדויקת ושינויים בגאומטריית המתלה, ולעיתים גם לשחיקה לא אחידה של הצמיגים.
בחלק מכלי הרכב ניתן להחליף את הבוקסה בנפרד, ולעיתים נדרש לצורך כך ציוד מתאים ללחיצה ולהוצאה שלה. במקרים אחרים היצרן מספק את הבוקסה כחלק ממכלול שלם, למשל יחד עם זרוע המתלה.
טיפ: סדקים שטחיים בגומי אינם בהכרח הוכחה שהבוקסה גמורה. חשוב לבדוק אם קיימים קרע משמעותי, היפרדות, חופש חריג או תנועה שאינה תקינה - אחרת עוד אפשר להחליף חצי מתלה בגלל גומי שקצת הזדקן.
בורג-חף:
ראה “גוז’ון” - בורג ללא ראש, המוברג בצדו האחד לחלק קבוע ועל צדו השני מורכב אום.
בורג-ריקון-שמן:
בורג ריקון שמן (באנגלית: Oil Drain Plug) הוא בורג הסוגר את פתח הניקוז של השמן באגן השמן של המנוע, ובחלק מהרכבים גם ברכיבים אחרים שבהם יש פתח ניקוז. בעת החלפת שמן מסירים אותו כדי לאפשר לשמן הישן להתנקז. יש להקפיד על האטם המתאים, על מצב ההברגה ועל מומנט ההידוק שקבע היצרן.
טיפ: בורג קטן ואטם זול יכולים לגרום לחשבון גדול. הידוק יתר אינו תחליף לאטם תקין, וגם בורג לא צריך להוכיח שהוא חזק יותר מההברגה שבאגן.
ביטוח-חובה:
ביטוח חובה הוא ביטוח שכל בעל רכב מנועי חייב לרכוש על פי חוק, ואסור להשתמש ברכב ללא ביטוח חובה בתוקף. בניגוד ל"ביטוח מקיף" ול"ביטוח צד ג’“, שעוסקים בעיקר בנזקי רכוש, ביטוח חובה נועד לכסות נזקי גוף שנגרמו עקב תאונת דרכים.
הביטוח מכסה נזקי גוף לנהג, לנוסעים ברכב ולהולכי רגל שנפגעו בתאונה, בהתאם להוראות החוק ול"פוליסת הביטוח”. הכיסוי אינו תלוי בשאלה מי אשם בתאונה. במילים פשוטות, ביטוח חובה עוסק בבני האדם שנפגעו, ולא בפח שהתעקם.
חשוב לדעת שגם לצורך “מבחן רישוי שנתי” (טסט) נדרש ביטוח חובה בתוקף.
טיפ: אל תתבלבלו בין ביטוח חובה לביטוח צד ג’. השם “צד ג’” אולי נשמע כאילו מדובר באדם שנפגע, אבל בביטוח רכב הוא עוסק בנזקי רכוש שנגרמו לאחרים. נזקי הגוף הם התחום של ביטוח החובה.
ביטוח-מקיף:
ביטוח מקיף הוא ביטוח רכב שמעניק כיסוי לנזקי רכוש בהתאם לתנאי “פוליסת הביטוח”. בניגוד ל"ביטוח חובה", שעוסק בנזקי גוף, הביטוח המקיף נועד בעיקר לכסות נזקים לרכב המבוטח וגם את אחריותו של המבוטח לנזקי רכוש שנגרמו לאחרים.
הביטוח יכול לכסות מקרים כמו תאונה, גניבת הרכב, ניסיון גניבה, שריפה ונזקי טבע, בהתאם לכיסויים ולתנאים שנקבעו בפוליסה. ביטוח מקיף כולל בדרך כלל גם כיסוי של "ביטוח צד ג’ “, כך שאם גרמתם עם הרכב נזק לרכוש של אדם אחר, הכיסוי עשוי לחול גם על הנזק הזה.
במקרה של הפעלת הביטוח ייתכן שהמבוטח יידרש לשלם “השתתפות עצמית”, כלומר חלק מסכום הנזק שנשאר על חשבונו בהתאם לתנאי הפוליסה.
חשוב לדעת שביטוח מקיף, בניגוד לביטוח חובה, אינו חובה על פי חוק. גם היקף הכיסוי אינו זהה בכל פוליסה, ולכן לפני שמניחים ש"יש מקיף, אז הכול מכוסה”, כדאי לבדוק מה באמת כתוב בפוליסה. האותיות הקטנות אולי קטנות, אבל לפעמים הסכומים שמסתתרים מאחוריהן דווקא גדולים.
בִּי-אֵס-אֵם:
בי-אס-אם
ראה “BSM” - מערכת המתריעה על כלי רכב הנמצאים בשטח המת.
ביטוח צד ג’:
ביטוח-צד-ג
ביטוח צד ג’ הוא ביטוח שמכסה את האחריות של בעל הרכב או הנהג לנזקי רכוש שנגרמו לאחרים כתוצאה מהשימוש ברכב, בהתאם לתנאי “פוליסת הביטוח”.
לדוגמה, אם פגעתם ברכב אחר ונגרם לו נזק, ביטוח צד ג’ יכול לכסות את עלות הנזק שבאחריותכם. הכיסוי יכול לחול גם על רכוש אחר שנפגע, כמו גדר, שער או עמוד.
חשוב להבדיל בין ביטוח צד ג’ לבין “ביטוח מקיף”. ביטוח צד ג’ נועד לכסות את הנזק שגרמתם לרכוש של אחרים, אבל בדרך כלל אינו מכסה את הנזק שנגרם לרכב שלכם. ביטוח מקיף כולל בדרך כלל גם כיסוי לצד ג’, ובנוסף מעניק כיסוי לנזקים מסוימים לרכב המבוטח עצמו.
גם “ביטוח חובה” הוא משהו אחר לגמרי. הוא עוסק בנזקי גוף ולא בנזקי רכוש.
במקרה של תביעה עשויה לחול “השתתפות עצמית”, בהתאם לתנאי הפוליסה.
בקיצור, צד ג’ דואג לצד השני. את הפח שלכם הוא בדרך כלל משאיר לכם.
ביטוח-שמשות-ומראות:
ביטוח שמשות ומראות הוא כיסוי שניתן לצרף לביטוח הרכב, בהתאם לתנאי “פוליסת הביטוח”, ונועד לכסות נזק לשמשות הרכב ובמקרים מסוימים גם למראות הצד.
הכיסוי עשוי לכלול תיקון או החלפה של שמשה קדמית, אחורית ושמשות נוספות ברכב, ובכיסוי למראות גם תיקון או החלפה של מראת צד שניזוקה. חשוב לבדוק מה בדיוק כלול, משום שלא כל כיסוי שמשות כולל גם מראות ולא כל נזק מכוסה.
בחלק מהמקרים השירות ניתן באמצעות ספק שירות שעובד עם חברת הביטוח, ולא כתביעת ביטוח רגילה. גם “השתתפות עצמית”, אם קיימת, ואופן קבלת השירות נקבעים לפי תנאי הכיסוי.
טיפ: במראות של רכבים חדשים כבר לא תמיד מדובר בחתיכת זכוכית עם מסגרת. חימום, קיפול חשמלי, איתות, מצלמה או חיישנים יכולים להפוך מראה קטנה לחשבון די גדול. לכן כדאי לבדוק מראש מה הכיסוי כולל, ולא לגלות את זה אחרי שהמראה פגשה עמוד.
בית-מצערת:
בית המצערת הוא חלק ממערכת יניקת האוויר של המנוע, ותפקידו לווסת את כמות האוויר שנכנסת למנוע בהתאם לדרישת הנהג ולתנאי פעולת המנוע.
בתוך בית המצערת נמצא שסתום עגול המכונה “פרפר”. פתיחת הפרפר מאפשרת ליותר אוויר להיכנס אל סעפת היניקה ומשם אל המנוע. ברכבים ישנים המצערת הופעלה בדרך כלל באמצעות כבל שחיבר בינה לבין דוושת התאוצה, ואילו ברוב הרכבים המודרניים היא מצערת אלקטרונית, שבה מנוע חשמלי שולט בפתיחת הפרפר בהתאם לפקודות מחשב המנוע.
עם הזמן עלולים להצטבר בבית המצערת פיח ומשקעים, בעיקר סביב הפרפר. הצטברות משמעותית עלולה במקרים מסוימים לגרום לסרק לא יציב, לתגובה לא חלקה של המנוע או לתקלות אחרות. עם זאת, לא כל גמגום של המנוע אומר שצריך מיד לרוץ לנקות מצערת.
בחלק מהרכבים, לאחר ניקוי או פירוק של בית המצערת נדרש לבצע לימוד או איפוס של המצערת בהתאם להוראות היצרן, כדי שמחשב המנוע ילמד מחדש את מיקומה ואת כמות האוויר הנדרשת.
טיפ: מנקים בית מצערת בחומר ובשיטה המתאימים לרכב. במצערת אלקטרונית לא מומלץ לסובב או לדחוף את הפרפר בכוח בלי לדעת שהיצרן מתיר זאת.
בלימה-אוטונומית:
בלימה אוטונומית היא מערכת בטיחות מתקדמת ממשפחת מערכות “ADAS”, שתפקידה לזהות סכנת התנגשות ולסייע במניעתה או בהפחתת חומרתה.
המערכת משתמשת במצלמה, רדאר או חיישנים אחרים, ולעיתים בשילוב ביניהם, כדי לעקוב אחר הדרך שלפני הרכב. כאשר היא מזהה סכנת התנגשות, היא יכולה להתריע בפני הנהג, ואם הנהג אינו מגיב בזמן, להפעיל את הבלמים באופן אוטומטי.
המערכת מוכרת בעיקר בשם “AEB”, (ראשי תיבות של Autonomous Emergency Braking או Automatic Emergency Braking) ובחלק מיצרניות הרכב משתמשים בשמות אחרים למערכות בעלות תפקיד דומה, כמו FCA.
היכולות משתנות מרכב לרכב. יש מערכות שמזהות בעיקר כלי רכב, ואחרות מסוגלות לזהות גם הולכי רגל, רוכבי אופניים וסכנות נוספות. גם המהירות שבה המערכת מסוגלת למנוע התנגשות לחלוטין משתנה בהתאם לרכב ולתנאים. במהירות גבוהה יותר היא עשויה שלא למנוע את התאונה, אבל עדיין להפחית את מהירות הפגיעה ואת חומרתה.
חשוב לזכור שמדובר במערכת עזר ולא בתחליף לנהג. מצלמה מלוכלכת, מזג אוויר קשה, תנאי תאורה מסוימים או מגבלות אחרות עלולים לפגוע ביכולת הזיהוי שלה. בקיצור, אפשר לתת לרכב לעזור בבלימה, אבל לא להעביר אליו את רישיון הנהיגה.
בלימה-רגנרטיבית:
בלימה רגנרטיבית היא שיטה להאטת הרכב תוך ניצול חלק מאנרגיית התנועה שלו לייצור חשמל. היא קיימת בעיקר ברכב היברידי וברכב חשמלי.
כאשר הנהג מרפה מדוושת התאוצה או לוחץ על דוושת הבלם, בהתאם למערכת ולתנאי הנסיעה, המנוע החשמלי יכול לפעול כגנרטור. במקום שאנרגיית התנועה תהפוך כולה לחום במערכת הבלמים, חלק ממנה מומר לאנרגיה חשמלית ונאגר בסוללה.
הבלימה הרגנרטיבית מסייעת להאט את הרכב ובמקביל מחזירה אנרגיה לסוללה, ולכן מפחיתה את השימוש בבלמי חיכוך ואת הבלאי של רפידות הבלם והדיסקים.
עוצמת הבלימה הרגנרטיבית משתנה בין כלי רכב ובין מצבי נהיגה. במצבים מסוימים היא עשויה להיות מוגבלת, למשל כאשר הסוללה טעונה מאוד, קרה או כאשר מערכת הרכב קובעת שלא ניתן לבצע את מלוא הבלימה באמצעות השבת אנרגיה. במקרים כאלה מערכת הבלמים הרגילה משלימה את כוח הבלימה הדרוש.
ברכבים מסוימים קיימת גם נהיגה בדוושה אחת, שבה הרפיה מדוושת התאוצה יוצרת האטה משמעותית באמצעות בלימה רגנרטיבית, ולעיתים מאפשרת לבצע חלק גדול מהנסיעה בלי להשתמש הרבה בדוושת הבלם.
טיפ: ברכב עם בלימה רגנרטיבית הרפידות יכולות להחזיק זמן רב מאוד, אבל זה לא אומר שאפשר לשכוח מהבלמים. דווקא שימוש מועט בבלמי החיכוך עלול לאפשר לחלודה וללכלוך להתנדב לתפקיד שלא ביקשנו מהם.
בלם-דיסק:
בלמי דיסק הם סוג נפוץ של בלמי חיכוך, שבו הבלימה נוצרת באמצעות הצמדת רפידות הבלם אל דיסק הבלם המסתובב יחד עם הגלגל.
בעת לחיצה על דוושת הבלם נוצר לחץ בנוזל הבלמים, המועבר אל הקליפר. בוכנה אחת או יותר בקליפר דוחפת את הרפידות אל שני צדי הדיסק, והחיכוך שנוצר מאט את סיבוב הגלגל וממיר את אנרגיית התנועה לחום.
בלמי דיסק נפוצים מאוד בגלגלים הקדמיים, הנושאים בדרך כלל בחלק גדול מעומס הבלימה, וברכבים רבים הם מותקנים גם מאחור. לעומתם, בחלק מהמכוניות עדיין ניתן למצוא בלמי תוף בגלגלים האחוריים.
עם השימוש נשחקים הרפידות והדיסקים. בין הסימנים שעשויים להצביע על בעיה במערכת ניתן למצוא רעשים בזמן בלימה, משיכה לצד, רעידות או שינוי בתחושת דוושת הבלם. עם זאת, כל אחד מהתסמינים האלה יכול לנבוע ממספר גורמים ולכן נדרש אבחון ולא החלפת חלקים לפי ניחוש.
טיפ: דיסק עם חריץ קטן לא מקבל אוטומטית גזר דין מוות, ורפידה שנראית עבה מבחוץ לא מספרת בהכרח מה מצבה של הרפידה הפנימית. בבלמים כדאי להסתכל על כל התמונה - רצוי משני צדי הקליפר.
בלם-חניה:
ראה בלם יד - מערכת המשמשת לקיבוע הרכב בזמן חניה ולמניעת התדרדרותו.
בלם-יד:
ברכב עם בלם יד מכני, הפעלת הידית או הדוושה מותחת בדרך כלל כבל שמפעיל את הבלמים בגלגלים האחוריים. בהתאם למבנה הרכב, בלם החניה יכול לפעול באמצעות “בלם תוף”, באמצעות מנגנון המשולב ב"קליפר" של בלמי הדיסק, או באמצעות בלם תוף קטן ונפרד שנמצא בתוך הדיסק האחורי.
ברכבים רבים כיום בלם החניה המכאני הוחלף ב"EPB" - בלם חניה חשמלי שמופעל בדרך כלל באמצעות מתג במקום ידית או דוושה.
ומה לגבי השם? המונח האנגלי Handbrake, שנהגה בקירוב “הנדברייק”, התגלגל בעברית לכינויים עממיים כמו “אמברקס”, “אנדברקס” ו"ארמברקס". בעברית מקובל לומר “בלם יד”, ואילו “בלם חניה” הוא שם מדויק יותר לתפקיד המערכת, במיוחד ברכבים מודרניים שבהם כבר אין שום ידית למשוך.
טיפ: אם צריך למשוך את הידית גבוה מהרגיל עד שהרכב נשאר במקום, או שהרכב מתדרדר כשבלם היד מופעל, כדאי לבדוק את מערכת בלם החניה. בחלק מהרכבים היצרן אף מגדיר בספרות השירות את מהלך הידית התקין לפי מספר ה"קליקים", ולעיתים גם את כוח המשיכה שבו יש לבצע את הבדיקה. לכן אין מספר קבוע של קליקים שמתאים לכל המכוניות. עוד קליק ועוד קליק אולי נשמעים משכנעים, אבל הם לא מתקנים שום דבר.
בלם-יד-חשמלי:
ראה “EPB” - מערכת בלם חניה חשמלי…
בלמי-חיכוך:
בלמי חיכוך הם מערכת הבלימה המכאנית הרגילה של הרכב, שבה האטת הגלגל נוצרת באמצעות חיכוך בין רכיבים. ברוב המכוניות מותקנים בלמי דיסק לפחות בגלגלים הקדמיים, ובחלק מהרכבים מותקנים מאחור בלמי תוף.
בבלמי דיסק, הקליפר מצמיד את רפידות הבלם אל דיסק הבלם המסתובב יחד עם הגלגל. החיכוך ביניהם ממיר את אנרגיית התנועה לחום וכך מאט את הרכב.
ברכב רגיל, בלמי החיכוך הם האמצעי העיקרי להאטת הרכב. ברכב היברידי או חשמלי הם פועלים לצד בלימה רגנרטיבית, שמאפשרת להאט את הרכב תוך החזרת חלק מאנרגיית התנועה לסוללה. מערכת הרכב משלבת בין שתי שיטות הבלימה בהתאם לצורך.
רפידות ודיסקים נשחקים במהלך השימוש ויש לבדוק ולהחליף אותם בהתאם למצבם. גם כאשר עובי הרפידות עדיין תקין, חשוב לבדוק את כלל מערכת הבלמים ולא להסתפק במבט חטוף על “כמה בשר נשאר”.
טיפ: ברכב היברידי או חשמלי רפידות הבלם עשויות להחזיק הרבה יותר זמן בזכות הבלימה הרגנרטיבית. זה חוסך רפידות, אבל לא מעניק להן פטור מבדיקה.
בלם-תוף:
בלם תוף הוא סוג של מערכת בלימה שבה מנגנון הבלימה נמצא בתוך תוף מתכתי שמסתובב יחד עם הגלגל. בתוך התוף נמצאות סנדלי בלם, המכונים גם נעלי בלם, שנלחצים כלפי הדופן הפנימית של התוף. החיכוך שנוצר מאט את סיבוב הגלגל ובולם את הרכב.
בניגוד לדיסק בלם, שבו רפידות הבלם נלחצות משני צדי הדיסק באמצעות קליפר, בבלם תוף פעולת הבלימה מתרחשת בתוך התוף עצמו.
בלמי תוף נפוצים בעיקר בגלגלים האחוריים של מכוניות מסוימות. אחד היתרונות שלהם הוא שקל יחסית לשלב בתוכם את מנגנון בלם היד, ולכן גם ברכבים שבהם הבלימה הרגילה מאחור מתבצעת באמצעות דיסקים, ניתן לעיתים למצוא בלם תוף קטן בתוך מרכז הדיסק שמשמש רק כבלם חניה.
עם הזמן סנדלי הבלם והתוף נשחקים, וגם מנגנון הכיוון, הקפיצים או צילינדר הגלגל עלולים להזדקק לטיפול. סימנים לבעיה יכולים לכלול בלימה חלשה, רעשים, משיכה בבלימה או בלם יד שאינו מחזיק את הרכב כראוי.
טיפ: בלם תוף נראה מבחוץ פשוט למדי, אבל בפנים מסתתרים סנדלים, קפיצים ומנגנונים שצריכים לחזור בדיוק למקומם. לפני שמפרקים, כדאי לדעת היטב איך הכול מורכב. תמונה טובה לפני הפירוק יכולה לחסוך אחר כך קטע של “איפה למען השם הקפיץ הזה היה?”…
בנזין:
בנזין (באנגלית: Gasoline או Petrol) הוא דלק נוזלי המשמש בעיקר במנועי בנזין. הוא מופק בתהליך זיקוק ועיבוד של נפט ומורכב מתערובת של פחמימנים וחומרים נוספים שנועדו להתאים את תכונות הדלק לשימוש במנוע.
במנוע בנזין הדלק מעורבב עם אוויר ומוכנס לצילינדרים. התערובת נדחסת ולאחר מכן מוצתת באמצעות ניצוץ שיוצר המצת. השריפה מעלה במהירות את הלחץ בצילינדר ודוחפת את הבוכנה, וכך נוצרת העבודה שמניעה את המנוע.
זהו אחד ההבדלים העיקריים לעומת מנוע דיזל. במנוע בנזין ההצתה נעשית באמצעות ניצוץ, בעוד במנוע דיזל האוויר נדחס עד שהוא מתחמם מאוד, והסולר המוזרק אליו ניצת כתוצאה מהטמפרטורה הגבוהה.
אחד הנתונים החשובים בבנזין הוא דירוג האוקטן, שמבטא את עמידות הדלק בפני הצתה עצמית לא רצויה בזמן הדחיסה. בישראל בנזין 95 אוקטן הוא הנפוץ ביותר, וקיימים גם דלקים בעלי דירוג אוקטן גבוה יותר.
אוקטן גבוה יותר אינו אומר שהבנזין “חזק”, נקי או איכותי יותר באופן אוטומטי. יש להשתמש בדירוג האוקטן המתאים לדרישות יצרן הרכב. מנוע שתוכנן לבנזין 95 לא בהכרח יקבל תוספת כוח או חיסכון בדלק רק משום שמילאו בו 98.
אין לבלבל בין בנזין לסולר. אלה דלקים בעלי תכונות שונות המיועדים למנועים הפועלים בשיטות שונות. תדלוק רכב בדלק הלא נכון עלול לגרום לבעיות ואף לנזק למערכת הדלק ולמנוע.
טיפ: 98 הוא מספר גדול יותר מ-95, אבל בתחנת הדלק זה לא אומר שקניתם “בנזין פרימיום פלוס כוח”. אם המנוע ביקש 95, אין צורך לפנק אותו במשהו שהוא לא ביקש.
בקרת-יציבות:
בקרת יציבות היא מערכת בטיחות אלקטרונית שנועדה לסייע לנהג לשמור על יציבות הרכב ועל כיוון הנסיעה כאשר הרכב מתחיל לסטות מהמסלול הרצוי, למשל במצב של החלקה או אובדן אחיזה.
המערכת עוקבת באמצעות חיישנים אחר התנהגות הרכב, בין היתר אחר מהירות הגלגלים, זווית ההגה ותנועת הרכב סביב צירו. כאשר יחידת הבקרה מזהה שהרכב אינו נע בכיוון שהנהג מבקש, היא יכולה להתערב באופן אוטומטי באמצעות בלימה של גלגל אחד או יותר ולעיתים גם באמצעות הפחתת כוח המנוע.
בקרת היציבות אינה מונעת כל החלקה ואינה יכולה להתגבר על מגבלות האחיזה של הצמיגים או על מהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך. מטרתה לסייע לנהג לשמור על השליטה כאשר מתחיל להתפתח מצב של חוסר יציבות.
למערכת קיימים שמות מסחריים וקיצורים שונים בין יצרנים, ובהם ESP, ESC, DSC ו-VSC. למרות ההבדלים בשם, כולם מתייחסים למערכות המבוססות על אותו עיקרון כללי של סיוע בשמירת יציבות הרכב.
בחלק מהרכבים ניתן לבטל או להגביל חלק מפעולת המערכת באמצעות כפתור כגון ESP OFF. הדבר עשוי להיות שימושי במצבים מסוימים, למשל בניסיון להיחלץ מחול, בוץ או שלג, אך בנהיגה רגילה מומלץ להשאיר את המערכת פעילה.
נורת אזהרה שמהבהבת בזמן נסיעה יכולה לציין שהמערכת מתערבת בפועל, ואילו נורה שנשארת דולקת עשויה להעיד על כך שהמערכת כבויה או שקיימת בה תקלה, בהתאם לרכב.
טיפ: בקרת יציבות יכולה לעזור כשהרכב מתחיל לצאת מהתלם, אבל היא לא קיבלה כוח עליון לשנות את חוקי הפיזיקה. גם לה יש גבול למה שאפשר לתקן אחרי שהנהג החליט לנסות את מזלו.
בקרת-שיוט:
בקרת שיוט היא מערכת המאפשרת לרכב לשמור באופן אוטומטי על מהירות שקבע הנהג, בלי צורך להחזיק את דוושת התאוצה לחוצה כל הזמן.
לאחר שהנהג מגיע למהירות הרצויה ומפעיל את המערכת, הרכב שומר על המהירות שנקבעה באמצעות שליטה במצערת או במערכת ההנעה. בדרך כלל ניתן להעלות או להוריד את המהירות שנקבעה באמצעות כפתורים בהגה, לבטל זמנית את פעולת המערכת ולחזור לאחר מכן למהירות שנשמרה.
לחיצה על דוושת הבלם מבטלת בדרך כלל את פעולת בקרת השיוט, וברכב בעל תיבת הילוכים ידנית גם לחיצה על דוושת המצמד (קלאץ’) עשויה לבטל אותה.
חשוב להבדיל בין בקרת שיוט רגילה לבין בקרת שיוט אדפטיבית. בקרת שיוט רגילה שומרת על המהירות שנקבעה, אבל אינה מתאימה אותה אוטומטית למהירות הרכב שלפנים. אם התנועה מאטה, הנהג צריך להאט בעצמו.
טיפ: בקרת שיוט שימושית במיוחד בנסיעות ארוכות בכביש פתוח, אבל היא לא מתאימה לכל מצב. בכביש עמוס, מפותל או כאשר תנאי האחיזה אינם טובים, עדיף להשאיר את השליטה במהירות אצל הנהג. הרגל אולי מקבלת מנוחה, הנהג עדיין לא.
בקרת-שיוט-אדפטיבית:
בקרת שיוט אדפטיבית, או ACC - ראשי תיבות של Adaptive Cruise Control, היא גרסה מתקדמת של “בקרת שיוט” רגילה. המערכת שומרת על מהירות הנסיעה שהגדיר הנהג, ובמקביל מתאימה את המהירות באופן אוטומטי לתנועה שלפני הרכב.
באמצעות רדאר, מצלמה או שילוב של חיישנים, המערכת מזהה רכב שנוסע מלפנים ושומרת ממנו מרחק שהוגדר מראש. אם הרכב שלפנים מאט, המערכת יכולה להפחית את המהירות ואף לבלום בהתאם ליכולות המערכת. כשהדרך מתפנה או שהרכב שלפנים מאיץ, המערכת חוזרת בהדרגה למהירות שהוגדרה.
במערכות מתקדמות יותר, בקרת השיוט האדפטיבית מסוגלת לפעול גם במהירויות נמוכות ובפקקים, ובחלק מהרכבים אף להביא את הרכב לעצירה מלאה ולהתחיל בנסיעה מחדש. היכולות משתנות בין יצרנים ודגמים.
בקרת שיוט אדפטיבית היא אחת ממערכות “ADAS” והיא נועדה לסייע לנהג, לא להחליף אותו. הנהג עדיין צריך להיות מרוכז בדרך ומוכן לבלום או להתערב בכל רגע.
טיפ: אל תסמכו על המרחק שהמערכת בחרה רק מפני שהרכב יודע לשמור עליו. ברוב המערכות אפשר לבחור את מרחק המעקב, וכדאי להתאים אותו למהירות, לתנועה ולתנאי הדרך. הרכב אולי אדפטיבי, חוקי הפיזיקה קצת פחות…