פינת 'קצת נוסטלגיה' מיצובישי צ'אמפ.

[מאיר]

מיצובישי צ'אמפ הגיעה ב-1994 כתשובה להצלחה המדהימה של דייהו רייסר בשוק המשפחתיות הזולות, אך עיצוב חסר חן, איכות נמוכה ותג מחיר לא מספיק זול מנעו מהישראלי חובב המציאות להסתער על העסקה החדשה, והיבוא פסק לאחר כשנה.

ששי כהן

מיצובישי היתה מלכת שוק הרכב בישראל בתחילת שנות ה-90. הנסיקה שלה לצמרת שוק הרכב בישראל החלה כבר ב-1989 עם הגעתו של הדור החדש של מיצובישי לנסר לארץ (דור 3 בעולם), שסימל את המפנה של היצרן בארץ והצליח להדיח את סובארו לאונה לאחר שנים ארוכות של שליטה בשוק. בשנת 1993 הגיעה הלנסר החדשה (דור 4) שכונתה בארץ "סופר לנסר", שהביאה את מיצובישי לשיאי מכירות חדשים בישראל, אך שנה מאוחר יותר נרשמה תקלה שאיימה לפגוע בחגיגת המכירות, כאשר טלקאר יבואנית דייהטסו קיבלה את הזיכיון לשיווק מותג דייהו הקוריאני בישראל והשיקה קטגוריה חדשה של משפחתיות זולות שגרמה להסתערות אלפים על המציאה החדשה.

שוק המשפחתיות סבל באותם ימים מהתייקרות משמעותית, והדגמים היפניים התייקרו במיוחד עקב שער היין הגבוה והתקדמות טכנולוגית גדולה של הדגמים החדשים שהובילה למחירים גבוהים. הסופר לנסר היתה יקרה משמעותית מהלנסר המוחלפת, סובארו גראנד לאונה התייקרה משמעותית ביחס ללאונה ששיווקה פסק ונוצר מחסור במשפחתיות עממיות זולות. דייהו רייסר נכנסה בדיוק לפלח השוק הזה והפכה מיד עם הגעתה ללהיט מקומי. למזלה של מיצובישי, היבואן חזה כבר ב-1992 איך הסופר לנסר שעתידה להגיע לקראת סוף השנה תתייקר משמעותית והחל לפעול כדי לייבא במקביל משפחתית זולה מתאילנד, וכך בסמוך להשקת הרייסר הגיע גם הצ'אמפ התאילנדית.

מעריב⁩, 11 בפברואר 1992⁩: מיצובישי כבר עובדת על יבוא הצ'אמפ התאילנדית, הכריזמה ההולנדית והאקליפס מארה"ב שלא יובאה בסוף. (מתוך הספריה הלאומית של ישראל)

הסבתא של הסופר לנסר

מיצובישי צ'אמפ היתה למעשה הדור השני של הלנסר ששווק בעולם בשנים 1979-1988 (ובארץ בגרסת הסטיישן שלו ששווקה בשנים 1988-1992) ולאחר סיום הייצור עבר פס הייצור לתאילנד שם המשיכו לייצר אותה תחת השם צ'אמפ, כך שבמידה מסוימת מדובר ב-"סבתא של הסופר לנסר". הצ'אמפ היתה גם המיצובישי התאילנדית הראשונה שיוצאה לחו"ל, כאשר קנדה היתה הראשונה לקבל את הדגם.

מיצובישי צ'אמפ בתערוכת פלסטיק בגני התערוכה בשנת 1997. צילום: ישראל סאן, ארכיון הרווארד

הצ'אמפ נחתה בארץ בתחילת 1994 אך כבר עם הגעתה היא נראתה מיושנת וחסרת חן. בשונה מדגם הסטיישן ששווק כאן קודם ואף נהנה מהופעה נאה משהו, הצ'אמפ סבלה ממרכב סדאן מיושן וגם סט המדבקות הצבעוניות שעיטרו את צדי הרכב בארץ לא הצליח להקנות לו מראה צעיר יותר, בניגוד למשל לדייהו רייסר שאמנם פותחה על בסיס האופל קאדט של שנות ה-80, אך זכתה לעיצוב מחודש לחזית ולזנב, שיחד עם סט חצאיות ושלל שינויים קוסמטיים הקנו לה מראה מודרני גם אם לא חדשני.

היצע הדגמים בארץ

מיצובישי צ'אמפ שווקה בארץ עם מנוע בנזין 1.5 ליטר שהפיק 84 כ"ס ושודך לתיבת הילוכים ידנית 5 הילוכים או אוטומטית 3 הילוכים בלבד. התאוצה ל-100 קמ"ש עמדה על 12.3 שניות (15.7 שניות באוט') והמהירות המרבית עמדה על 163 קמ"ש (159 קמ"ש באוט'). כחלק מהניסיון להיות מודרנית יותר ביחס ללנסר המקורית משנות ה-80, התעדכנה המכונית במנוע ה-12 שסתומים של הלנסר דור 3 ואף זכתה להזרקת דלק רב נקודתית במקום קרבורטור. גם עיצוב תא הנוסעים היה מיושן ואפיין דגמים יפניים של שנות ה-80, אך האבזור היה נדיב יחסית (רמת גימור GLX) וכלל הגה כח, מזגן מקורי, מד סל"ד, חלונות, נעילה ומראות חשמליים וכיסויי טסות לגלגלים. כאופציה, הוצעו רדיו-טייפ, חישוקי מגנזיום ואזעקה.

לא מספיק זולה

מחיר מיצובישי צ'אמפ עם הגעתה לארץ עמד על 54,700 שקל לדגם הידני ו-56,800 שקל לדגם האוטומטי. המתחרה העיקרית דייהו רייסר היתה זולה יותר ועלתה 49,900 שקל ו-53,900 שקל בהתאמה ואם חשקתם במשפחתית מודרנית אמיתית הצטרכתם להוסיף לרוב סביב ה-13,000 שקל ויותר. במבחן דרכים השוואתי שערך לה מגזין "אוטו" במרץ 1994 מול הרייסר ורנו 19 שהיתה הכי קרובה אליהם במחיר, סיימה הצ'אמפ במקום השני כאשר הרנו ניצחה את המבחן והיתה היחידה שהרגישה קצת מודרנית. בכל מקרה, ביחס לרייסר הכושלת הוגדרה המיצובישי במבחן כ-"מכונית מבריקה". היבואן מצידו תירץ את החלטתו לייבא את הרכב המיושן לארץ כדגם שמיועד בעיקר לציי רכב, ולכן השקיע גם מעט מאוד בפרסום הרכב (לא מצאנו שום פרסומת שלו בארץ). בסופו של דבר, לאחר שהלקוחות הפרטיים לא מיהרו לרכוש את המיצובישי החדשה וגם ציי הרכב רכשו אותה בכמויות קטנות מהצפוי, היבוא לארץ פסק לאחר שנה בלבד.

מרץ 1994: השוואתי דייהו רייסר נגד מיצובישי צ'אמפ ורנו 19. צילום רמי גלבוע, מגזין אוטו

שרדה לאספנות?

מיצובישי צ'אמפ שווקה בארץ בשנים 1994-1995 וממנה נמכרו כאן סביב ה-1,200 מכוניות, מרביתן בשנת 1994 ורובן הופנו לציי הרכב וחברות השכרה. לשם השוואה, דייהו רייסר מכרה כאן בשנתה הראשונה קרוב ל-10,000 מכוניות והתברגה בצמרת מכירות הרכב בישראל. בשנים שחלפו מאז אמנם הפגינה המיצובישי אמינות מכאנית גבוהה, עם מנוע וותיק ומוכח, תיבת הילוכים עמידה וגם מזגן שעבד היטב בחום הישראלי, אולם תא הנוסעים לא שרד יפה את השמש הישראלית ומיהר להתפרק, וביקוש נמוך בשוק המשומשות לצד תדמית לא מוצלחת הובילו למחירי משומשות מצחיקים (כמשומשת, עלתה צ'אמפ פחות או יותר חצי מסופר לנסר מאותה שנה), מה שהפך אותה לעסקה טובה למי שחיפש משפחתית פשוטה, זולה ואמינה שפשוט עושה את העבודה. נכון להיום, לפי נתוני משרד התחבורה שרדו באופן מפתיע 7 מכוניות שעדיין נוסעות עם רישוי פעיל. האם מישהו מהם מתכנן לשמור אחת מהן לאספנות? סיכוי נמוך כנראה.

קרדיט: WHEEL